תגידי לי סבתא

מה היה קורה אם נמקי הייתה שוכחת את שבע הדלתות פתוחות בבת אחת ושבעה טרולים היו נכנסים?

או

שהיא הייתה שוכחת שוב ושוב את אותה דלת פתוחה והיו נכנסים שבעה טרולים שונים בשבע לילות רצופים?

או

שהאגדות שהיא שמעה כשהייתה קטנה היו מתבלבלות לה בראש
וה-"להיות יפה" היה מתערבב עם ה-"להיות זהירה"
והטרול היה מגיע בתוך עור של נסיך ומבקש לרכב עליה כי הוא שכח את הסוס בבית
והיא הייתה נותנת כי גם היא שכחה והדלת נשארה פתוחה ורק בלילה היא הייתה רואה שיישן לידה טרול והייתה רוצה שזה יהיה סיפור כי היא הרגישה קטנה מאוד
אז
כשנמקי הייתה ילדה
אמא שלה אמרה לה כל לילה לסגור את כל הדלתות בבית לפני השינה
אבל לילה אחד נמקי שכחה דלת אחת פתוחה ונכנס טרול.
הטרול היה רעב
ונמקי שהייתה אשמה
האכילה את הטרול
הטרול היה צמא
ונמקי שנשאה באחריות נתנה לטרול לשתות
והוא שתה הרבה
כי הוא היה טרול עצוב מאוד
ואז הטרול היה עייף
ונמקי
שהייתה עדיין אשמה ואולי אפילו אשמה יותר
חשבה על הדלת שהיא השאירה פתוחה
ועל הטרול שישן במיטתה

סבתי סיפרה לי שנמקי קראה למשטרה כשהטרול נרדם
אבל אימי אמרה לי שהטרול אנס את נמקי במיטתה
ושלא באו שוטרים.

בתור ילדה מאוד פחדתי
מהדלת הפתוחה
חשבתי; שבע דלתות. קשה לזכור
לסגור את כולן
כל לילה
בסוף חושבים עליהן כל היום. קמים מהמיטה
והמנעול נעול
הדלת סגורה
אבל יש תחושה בכל זאת שהטרול נכנס
ואסור לחזור למיטה
ואי אפשר לישון
ותחושת האשם הארורה
והכעס על הדרישה לסגור את הדלתות
את כל הדלתות

אז מה אם השארתי את הדלת פתוחה?
מה אם גם אני הייתי רעבה?
מה אם גם אני שתיתי
וצחקתי עם הטרול
ורציתי קצת שהוא יישאר
כי כל לילה הדלתות סגורות
ולא פוצות פה
ואני לבד במיטה חושבת על טרולים
הרבה מאוד
מה אם נתתי לטרול להישאר רק כדי לראות
איך זה לישון עם טרול כשאסור לישון עם טרול?

וכשהמשטרה באה
לאן הטרול הולך?
איפה הוא ישן כשנמקי לבדה במיטה
עם האשמה
והדלתות לא פוצות פה
האם הוא נכנס בדלתות של ילדות אחרות
שהשאירו את דלתן פתוחה?
האם יש לו כמה בתים
או בית אחד עם שבע דלתות
ואשמה?

כשהייתי קטנה לא חשבתי לשאול
נרדמתי עוד לפני סוף הסיפור
וכשהתעוררתי עם השאלה
לא היה את מי לשאול
ולא היה טרול
ולא היה בית
ובכל זאת
כל הלילה שמעתי את הדלתות נטרקות;
נמקי, נמקי

אני חושבת אלוהים

אני חושבת אלוהים ואלוהים לא עונה

אז אני יושבת ומקשיבה להם מאוננים אומרת לעצמי

שגם אם משהו ישפריץ הגשם של האביב ישטוף את זה

אבל המילים שלהם לא נשטפות

הן עומדות באוויר כמו עמודי רחוב ככה באמצע המדרכה

ואם דעתי הוסחה אני גם אכנס בהם דפוקה וכואבת.

אז אני לא בולעת את זה.

אני לא רוצה להדביק זרעים שעלולים

להצמיח בי מבוכים.

אני מפחדת להיתקע בתוך האדום הזה לתמיד

מביטה באוויר ולא זוכה למבט ירוק חזרה.

אני זוכרת תמיד לא לגעת כשזה דביק

צריך להיזהר כי שזה נופל

ומסתכלים עליך הכול נהיה יותר כבד

ואז להתייצב או לקום במהירות נהיה קשה ומסורבל

עם המבטים לעשות בהם ג'אגלינג

תוך כדי שהרגליים בדיוק התעקמו; להתיישר.

איפה אלוהים עכשיו?

אומרים שהוא בדברים הקטנים

אבל הרבה דברים קטנים מתפזרים ברחוב

החולפים חושבים שהם זבל, המאוננים שוכחים להסתכל למטה.

הם רגילים שהרחוב מלוכלך

הם רגילים להלך על הלכלוך הזה ולדבר על הגשם המוזר ששוטף.

הם מתעלמים מהמבוכים המפורקים שנשארים על שולחן בית הקפה

המלצרית באה והולכת ואז שוב נקי.

אני לא רוצה להוציא מפי את הלשון עכשיו.

אתה יכול לדמיין לעצמך כמה השתיקה שלי עשתה אותה כבדה

וחוצמזה בשקט אתה יכול מהר יותר

למצוא את הקצה של עצמך וללכת, נכון?

האם אתה היית מוצא את הדרך חזרה לעצמך

אם היית זורע פירורים במבוך שלי

האם היית זוכה לצמוח מתוכנו לפרוח

האם היית מפסיק לאונן.

ביום שישי ה25.11 אני מקריאה בהייד פארק משוררים של הליקון. שנה שלישית כבר. יהיה מגניב.
עוד פרטים באתר