מסתבר, כך גיליתי, שזה לא משנה באיזה בית אני נמצאת.
בית חדש, בית ישן, בית שלי או בית של מישהו אחר.
כל עוד אני קוראת למקום הזה בית, הכישוף שנקרא בית פועל עליו.
כישוף שנועל את רגלי כדלת כניסה, מוריד את ידי לצדדי הגוף, מיישר אותם בקו ישר עם הקירות ופושט ממני לחץ מבגדים.
הכישוף שמשאיר אותי בבית, הוא כישוף בודד. הבית לבדו הוא רק בית וכשאני בתוכו הוא בית נושם. בטנו מתמלאת אור ועיני חלונותיו נוצצים. מוזיקה רוקדת בליבו ופיו מלא חטאים מתוקים.
בלילות הוא עוצם עיניו עבורי, בימים נפקח ומותח גפיים רכים לרווחה, בשקט.
הכישוף של הבית תופס באצבעות רגלי בעדינות של חתול כבר בכניסה,
וביציאה מחמיץ את ליבי כאילו כל זמן שהותי בו, שהייתי בצנצנת.
תגים: להשאר בבית
