שעמום.
חשבתי שזה יעבור לי אחרי שאני אסיים להיות ילדה. כי כשאתה ילד, לכולם משעמם. חוץ מלאנשים המרגיזים שאומרים : “לי אף פעם לא משעמם.. איך יכול להיות לך משעמם ? תמיד יש משהו מעניין לעשות” (ואמא שלי דרך אגב היא אחת מאותם אנשים , ולכן בתור ילדה , בתור נערה וגם כיום היא לא מבינה איך יכול להיות לעזאזאל שמשעמם לי).
ואני משתעממת בקלות.
מאנשים, מבעלי חיים, מהטבע, מעבודה, מבישול, מאוכל ובעצם .. כמעט כל דבר משעמם אותי מהר מאוד ואם הוא לא משעמם אותי, אז אני מוצצת כל טיפת עניין שיש בו עד שהוא מתחיל לשעמם אותי או להשתעמם ממני. ובתור מופע בידוראני טובה מול עצמי בלבד. כשממש משעמם לי, להסתכל על המראה ולעשות פרצופים מפחידים, להתחיל לשחק דמויות הזויות (שלרוב, לא ברור למה, מדברות אנגלית או צרפתית משובשת). אני מנסה לשאוב הנאה ועניין מלסתכל בחלון, לצאת החוצה לטייל או לגלוש באינטנט, שגם זה סוג של להסתובב בחוץ. אבל בחיי שהשעמום הוא כמו מזג אויר שמשתלט ואני לא מצליחה לעשות שום דבר שישנה אותו.
כמובן שאני מנסה להפגש עם אנשים כשמשעמם לי. אבל בצורה אירונית – אכזרית כולם עסוקים בדיוק אז. הזמן זוחל על גחונו ומשתפשף במדרכה לוהטת , השעה רק תשע , משעמם לי משש וחצי בבוקר ויש לי עוד את כל היום לעזאזל. פתאום הטלפון מצלצל וזה מישהו לא מעניין , ממבצע או ארגון או מהעבודה. הטלפון לא יושיע אותי כנראה. אולי יבוא איזה עיסוק שייקח אותי, יעלים את המזג אויר הזה ויצבע אותו באחד כייפי יותר. מצחיק דווקא כי יום יפה היום. אבל אז מהיום יפה עדיין יכול להיות יום משעמם.
וכך התחלתי לכתוב בלוג.
