יום אחד כשהייתי בת 14 אמא שלי נסעה לנסיעה עסקית לגרמניה והשאירה לי על על המיטה סלולרי חדש. דנו בנושא בעבר. אמא שלי רצתה לקנות לי סלולרי "כדי שתמיד תדע איפה אני". ואני ידעתי שברגע שיהיה לי סלולרי לא נעזוב אחת את השני לעולם.
אבל כשראיתי את האריזה החדשה שוכבת כך בתמימות על מיטתי, לא יכולתי שלא לנסות,לבדוק את הצעצוע החדש הזה. פתחתי את הקופסא ומצאתי דגם סלולרי חדש וכתום עם יכולות חדשות ומדליקות כמו אינטרנט ואפשרות לשלוח הודעות SMS .
שמעתי שסלולרי עלול להיות מסרטן בגלל הקרינה שיש בו, אבל לסלולרי החדש שלי הייתה אנטנה, מה שהיה אמור להגן עליי מקרינה. ובאופן כללי השתדלתי לשמור עליו סגור.
זו הייתה תקופת תחילת האינתיפדה השנייה. היו הרבה פיגועים וחשש קל לפני יציאה למקומות בילוי המוניים. אני גרתי ליד הקניון, ביליתי שם את רוב זמני ואימי דאגה. היא רצתה תמיד לדעת איפה אני והפתרון היה הסלולרי. כך יכלה לדוג אותי מהר מאוקיינוס דאגותיה. עם הסלולרי אני על אי משלי, אבל אף פעם לא לבד.
יחד איתו קיבלתי גם מספר. מספר חדש , מספר טלפון ששייך רק לי. מאותו רגע אם מישהו רוצה לתפוס אותי הוא יכול להתקשר, אני בסלולרי שלי, זמינה תמיד. גם אם אני לא בבית , גם אם אני עסוקה.
עד היום נשארתי עם אותו מספר. המספר הפך לתעודת זהות שלי, לכרטיס כניסה שלי לעולם החברתי. בלעדיו, אף אחד לא יוכל להגיע אליי, אף החברים הטובים ביותר שלי לא מכירים דרך אחרת ליצור איתי קשר. כתובת הבית מזמן לא נמצאת על המפה אם היא לא מלווה במספר סלולרי ולבית עצמו אף אחד לא מתקשר.
לפני שנתיים וחצי איבדתי את הסלולרי שלי בשירותים. או יותר נכון לומר שהפקרתי אותו בתא ללא השגחה. אבל לא רק הוא נגנב ממני. יחד עם העלמותו באותו יום, נעלמו מספר ספרות שלא הצלחתי למצוא עד היום. מספרי הטלפון הללו היו חברים , אנשי שיח שכנראה לא אפגוש שוב לעולם.
מה זה אומר על קשרים בין אנשים ? האם הקשר שלנו אחד עם השני תלוי במכשיר הקטן הזה ? הטלפונים הניידים הם החיבור בינינו? והם יושבים בתוך תיקים וכיסים, נשכחים בתאי שירותים ציבוריים ושם נותרים ברגע אחד שלא זכרנו לחפש את הקשר הזה בינינו לעולם שבחוץ?.
ואני לא מפסיקה לחפש אותו. גם אם יצאתי מהמכונית ושמתי את הסלולרי בתיק, אני אשוב ואוודא נוכחותו כאילו היה ילד שצריך להחזיק לי את היד. ביציאה מהבית , ביציאה מבית חברים, ממסעדה, בר וגם במסיבה אני תמיד בודקת, האם הוא איתי ?
אבל הבעיה לא רק שייכת לי. היא שייכת לכולם. כל מי שסובב אותי מצמיד אוזניו ומקשיב כל יום לחברו הקטן יותר משהוא מקשיב לו עצמו. האם יש לנו רגע שאנחנו לגמרי לבד?
התחושה היא שגם אם אני נמצאת לבד בלי אותו סלולרי שסובב אותי, שכובל את צוארי בידיו ומדווח לכל העולם היכן אני ומה אני עושה עכשיו, אני צריכה להתנצל . אני צריכה להתנצל שלא עניתי , שלא הייתי זמינה. למה אנחנו צריכים להתנצל ?
היום אני לא מצליחה לאמוד את מצבי החברתי בעצמי. האם חברי אוהבים אותי? האם דואגים לי? הסלולרי מודד את הפופלריות שלי בכל רגע ורגע. גם כשאני צריכה וגם כשאני מעדיפה לשכוח. הוא שוקל הודעות ושיחות שלא נענו. ואם מאזניו לא מאוזנים, אני דואגת כאילו היה מדובר בחיי אדם שמונחים על המשקל. למה לא מצלצלים אליי?. כשהסלולרי שלי שקט לאורך זמן אני מתחילה לפחד שאף אחד לא אוהב אותי.
בעיה אחרת היא אם הסלולרי שלי רעב לטעינה. אז אני מתחילה להרגיש שלא בנוח. הסלולרי רעב, הוא גווע ברעב , הוא מתחיל לעשות רעשים עוד מעט הוא ימות ואז איך אדע לאן ללכת? איך אקרא לעזרה בעת צרה? איך ימצאו אותי?. לא אוכל להסתובב בגפי עוד הרבה והסוף שלי יהיה קרוב גם כן. איך קרה וגם חיי חוברו לכבל חשמל ? איך קרה וגם אני זקוקה למתאם מיוחד , אחד כזה שרק חברה סלולרית תוכל לספק לי.
אם אני רוצה לקבוע תור עם רופא או לקנות לעצמי משהו חדש , אני חייבת לתת לנותן השרות מספר, שימצא אותי. אם לא אשאיר כתובת סלולרית כנראה הוא לא יאמין שאני קיימת.
מסביבי דור חדש של עבדים מתעורר לעולם של מספרים חדשים. ילדים שרק למדו אלף בית מסתובבים עם סלולרי צבעוני ומשוכלל יותר משלי. הם מכירים את כל הטריקים, את כל הכפתורים והדרכים להגיע אחד אל השני בעולם לא אמיתי. בעולם הוירטואלי הם מוצאים חברויות ומשחקים חדשים להעביר את הזמן בהתמכרות.
התקשורת מתריעה – הקרינה מזיקה , במיוחד לילדים רכים , אבל ההורים חוששים. בעולם בו מוצאים בני אדם רק על ידי מספר איך ימצאו את יקיריהם? גם הילדים זקוקים לזהות . זקוקים לקחת חלק במציאות החדשה.
בעולם של מסכים קטנים לא תמצאו רק את הקול שחיפשתם, תמצאו גם תמונה ואם יתמזל מזלכם תמצאו גם תנועה. לא צריך אפילו לקום כדי למצוא דבר, הנה עולם קטן ומצומצם נמצא כבר אצל כל אחד בתוך היד.
לעיתים, אני מנסה להתחיל מחדש בלעדיו. מתרחקת לאט מהסלולרי. בתחילה, אני רק מורידה את הכלבה בלעדיו. אני מנסה לעשות גם טיולים ארוכים. לאחר מכן, יוצאת מהבית לכמה סידורים ומשאירה אותו לבד בבית. הוא לא מיילל , הוא לא מוציא אפילו פיפס אחד. אבל הקול בתוכי לא יכול לשאת את הדממה. את השקט ברחוב בלי לדבר עם מישהו. ואם מישהו יחפש אותי ואני לא אהיה בסביבה? האם הוא ישוב לחפש?. אני לא מוכנה להכיר בעצמי בלעדיו, האם שמי ישאר עדי אם אף אחד לא יקרא לי?
וגם כשאני הולכת לישון, אני כבר לא יכולה לישון בלעדיו. אומנם לא משכיבה אותו לידי. אסור לשכוח את סכנת הקרינה, אני צריכה ללמוד להיות רחוקה. אבל אם נשכבתי וכיביתי את האור ואז הוא צלצל וקרא לי. אני אקרב אותו עוד צעד אחד קרוב יותר. שישאר פה בהישג יד שלא יעלה על צלצול אחד.
בבוקר הוא הראשון שמבשר לי את היום החדש, מה השעה? איזה יום היום ? עוד בוקר של טיול ברצועה אלחוטית. עוד יום בו אני לא עצמאית.
וכמו כל יום אני הולכת ברחוב ורואה איך האנטנות מתרבות. אומרים שהם מסרטנות , אבל בשבילי כל אחת היא עוד מגדלור. בים שרק הולך ומתפוצץ מאנשים איך יצליחו למצוא אותי ללא האור הקטן הזה שהסלולרי מקרין עלי פניי.
הסלולרי הפך לזהות שלי.
